אוֹדוֹת
מָה אֲנִי מַצִּיעָה?
| בְּלוֹג
| צוֹר קֶשֶׁר
אַתְּ לֹא אֲמוּרָה
לִשְׁמוֹר עָלַי
החזקה הורית בתוך סערה
החזקה הורית בתוך סערה
"את לא אמורה לשמור עלי, אני אמא שלך ואני אמורה לשמור עלייך".
את המילים האלה אומרת מירב גונן, לבתה רומי שהיתה חטופה בשבי החמאס 471 ימים בפודקאסט שהצליח לטלטל אותי וסחט ממני דמעות לא מעטות.
בפרק של מירב ורומי הן מדברות על מערכות היחסים בתוך המשפחה בכלל ומשתפות במערכת היחסים הסבוכה והמאתגרת ביניהן, במיוחד לאחר החזרתה של רומי.
ההאזנה לפרק הזה זרקה אותי למחשבות רבות מספור על תפקידה של המשפחה הגרעינית בחיינו ועל תפקידם של הורים למול ילדיהם.
יש פעמים, בהם המוסד הקרוי משפחה נראה לנו פשוט ומובן מאליו. זוג אוהב, מתחתן, מביא ילדים והרי לכם מוצר מוגמר הקרוי בשפת העם משפחה.
אך שום דבר לא פשוט ובוודאי שלא מובן מאליו בהרכב הזה שהוא מטריד ומחייב מחד ומרגיע ומספק מאידך.
האם יש ספר הוראות שמסביר איך לנווט את הספינה הגדולה והמורכבת הזו?
היחסים בתוך המשפחה דורשים השקעה יומיומית סיזיפית ומתמשכת, הליכה בין הטיפות כדבר יום ביומו, מכשולים ומחסומים על כל צעד, היעד לעיתים נראה כל כך בלתי מושג, הקשיים בלתי נגמרים ומתישים, לעיתים אנו מרגישים שההחזקה של כל המסה הזו היא כמעט בלתי אפשרית.
כהורים, אנו מוצאים את עצמנו לא פעם שואלים שאלות שאין עליהן מענה. האם פעלנו נכון? האם בחרנו בדרך הבטוחה? האם ההורות שלנו מספיק מיטיבה? האם נהגנו עם הילד כמצופה מאיתנו? האם המילים שבחרנו היו הנכונות ביותר?
ואם חשבנו שהדיון הזה ייסגר בינינו לבין עצמנו וייסורי הנפש יעצרו כאן, באים מומחים כאלה ואחרים ומצליחים להגדיל את שק ייסורי המצפון שגם כך מאיים להתפקע. חדשים לבקרים מתפרסמים מאמרי דעה של מנחי ומנחות הורים נחשבים יותר או פחות שפורשים את משנתם הסדורה והברורה בדבר הדרך הנכונה שבה נכון לנהוג, לעיתים נראה כי כל אחד מהם אכן חיבר ספר הוראות משנה חיים שאנו רק אמורים ליישם וכמו לחיצה על כפתור כל הקושי יעלם כלא היה.
ואנו עומדים מול כל אלה בידיים פשוטות ובחוסר אונים ובאמת לא יודעים מהי הדרך הנכונה באמת.
בעבודתי כמטפלת משפחתית אני נתקלת בכל כך הרבה קשרים סבוכים בתוך משפחות. הורים שזרקו את ילדם מהבית כי הוא לא תאם את רוחם ולא שעה לבקשותיהם בדבר בחירת אורח חייו, אנשים בוגרים שלא מדברים עם הוריהם במשך שנים כיון שלדעתם הדרך שבה נהגו איתם לא היתה קשובה מספיק, אחים שרבים ביניהם בגלל קנאה מוסתרת היטב וחוש צדק מפותח מדי, והתחושה המיידית שעולה בי היא צער גדול.
כהורים, שמשמשים רב החובל של הספינה הזו הנקראת משפחה, לפני כל ספרי ההוראות למיניהם, אנו אמורים לזכור דבר אחד שהוא משנה גורלות: אנו ההורים והם הילדים. ככה פשוט.
אנו לא אמורים לדרוש מהילדים להחזיק או להכיל אותנו, הילד הוא לא חבר שלנו, הוא ילד שלנו, ומטבע תפקידו הוא לא אמור להיות שם עבורנו, ההיפך, אנו אמורים להיות שם חזקים בשבילו.
ונכון, זה נשמע כל כך פשוט, כמעט מובן מאליו, אבל האמת שבסבך מערכות היחסים שבתוך משפחות, אנו שוכחים לעיתים את הפרט הקריטי הזה.
ניווט הורי בעין הסערה
ילד אמור לכבד את הוריו מכוח הציווי של כבד את אביך ואת אמך. הוא אמור לגמרי. אבל כשהוא לא עושה זאת, איך אני כהורה מתנהג? איך אני מגיב לקושי שלו, לבדיקת הגבולות, להסתגרות, לחוצפה? האם אני בוחר להאשים אותו, לזרוק עליו את האחריות למעשיו ולשלח אותו לשאת בתוצאותיהם? או שאני מצליח להכיל את הקושי ולהיות שם עבורו בכאב ובבלבול שהוא חווה?
לפעמים עיננו כלות וידינו כבולות למראה ההרס שהילד משליט בחייו. אנו עומדים חסרי אונים למול הסערה שהוא מייצר סביבו, למול הבחירות המעוותות שלו ולדרך שבה הוא בוחר ללכת בה. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לומר: בעיה שלו. הוא בחר, הוא יצר את כל זה – שישא בתוצאות. וזו תגובה הגיונית. לא פשוט לעמוד מול הכאוס שילדים בכלל ומתבגרים בפרט מסוגלים לייצר בחייהם, ועוד יותר לא קל להכיל את זה כאשר הבחירות שלהם משפיעות על המשפחה כולה. ועדיין, בתוך כל הקושי, אנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה? מי ההורה כאן? מי האחראי? אצל מי הדעת השקולה יותר? מי המבוגר ומי הילד?
בואו נשווה את הסיטואציה הזו לחוויית משבר שלנו. למי נפנה ברגעי שבר וקושי? לדמות שתשלח אותנו כלעומת שבאנו ותאשים אותנו בבחירות שלנו שגרמו לשבר הזה או לדמות מכילה שלא תתערער ותתמוטט יחד איתנו ותדע להכיל את הקושי שלנו ולשהות בכאב יחד איתנו ברוגע ובהבנה?
נחזור לתחילת הדברים, לפרק המדהים של רומי עם אמא שלה. אמא של רומי, שעברה טלטלה משנה חיים, שלא ישנה לילות, שדאגה לבתה כמו שאף אחד מאיתנו לא דאג מעולם, מקבלת את בתה לאחר 471 ימים ושום דבר לא מכין אותה למה שעומד לבוא. רומי חוזרת סוערת, כועסת, מאשימה, והיחידה שעומדת שם איתנה כסלע זו אמא שיודעת להחזיק את המורכבות הזו, להיות שובר הגלים בתוך הסערה ולהגיד: אני אמא שלך, זה התפקיד שלי ואני כאן כדי להחזיק את הסערה שלך עד שהיא תשכך.
וזה בדיוק מה שהילדים שלנו זקוקים, לדעת, שאנחנו לא מתמוטטים מכל שינוי, שאנחנו נשארים יציבים ובטוחים גם כשקשה ומורכב, שאנחנו לא נבהלים עד אובדן חושים, שאנחנו מצליחים לבחור מתוך שיקול דעת בוגר ואחראי ולא מפחדים מכל גחמה שלהם.
יבוא יום, שהם יחזרו למקום היציב הזה, כי על עוגן בטוח ומקבל – לא מוותרים כל כך מהר.
ואיזה סוג הורים אתם? האם כאלה שמתערערים ומתערבלים בתוך הכאוס כשהוא מגיע לפתחכם או שאתם נשארים יציבים ולא נותנים לסופה לסחוף אתכם?
חזרה הבא הַהַצָּגָה חַיֶּיבֶת לְהִמָּשֵׁךְ
הַחֶדֶר שֶׁל אֶסְתִּי - קליניקה לא שגרתית לטיפול
פיתוח אתר ותוכן: הסטודיו של נעם
ניהול תוכן