אוֹדוֹת
מָה אֲנִי מַצִּיעָה?
| בְּלוֹג
| צוֹר קֶשֶׁר
הַהַצָּגָה חַיֶּיבֶת לְהִמָּשֵׁךְ
מפגש ראשון עם נערה מתמודדת
היא נכנסת לחדר בצעד בוטח, כל שפת הגוף שלה מביעה נונשלנטיות על גבול האדישות. הופעתה זרוקה, שיערה ארוך ומפוזר, שזור בחוטים וצדפים מהסוג שמספר על הבילוי האחרון שלה בחוף כלשהו באילת. מתחת למעטה האדיש והפסיבי, אני מצליחה לזהות משהו אחר, סקרנות מהולה בחשש. ככה אני, יודעת לזהות ברגע את הרגשות שהיו לי לבני לוויה במשך שנים, את הניסיון להסתיר, את הפיצול בין פנים לחוץ, את הצורך לשדר כאילו הכל לא נוגע בי בזמן שבפנים הכל גועש.
היא מתיישבת. מסדרת את הכריות סביבה בנוחות, נשענת לאחור בידיים פשוטות באמירה של נינוחות וחוסר אכפתיות, ורק תנועה אחת מסגירה את אשר מתחולל בפנים. הרגל. הרגל שלא מפסיקה לקפוץ במקום בחוסר שליטה. היא במצוקה, והמצוקה הזו כ"כ מנוגדת ל'זוּלה' שהיא תפסה לה על הספה שמולי.
היא מביטה בי בעיניים גדולות ויפות, שאלה על פניה, שאלה ללא מילים. נראה שהיא כבר עברה אי אלו 'מטפלות' או 'יועצות' ואני כרגע בבדיקה האם אני עונה לדמות שהיא יכולה לתת בה אמון.
אני נזכרת באסתי בת ה-15. זו שכבר היתה למודת נסיון ולא נתנה אמון בקלות, בעצם, לא בכלל. היא כבר הספיקה לעטות סביבה שריון מפלדה, כזה שאומר: אין בעיה חברים, אני כאן כי אני חייבת. אני מתכוונת לשמוע מה שיש לכם לומר, להנהן בראש כמתבקש, אבל שום דבר ממה שתגידו או תעשו לא באמת הולך לשכנע אותי. התפקיד שלכם הוא לדבר, שלי – להנהן ובזה נמלא שנינו את חלקנו בעסקה המזוייפת הזו.
והלב, הלב שותת דם. הלב כ"כ משווע לדמות מרגיעה ותומכת, כזו שתבין באמת. אבל לאסתי הנערה לא היתה דמות כזו.
*
ישנם דפוסי הסתגלות שונים אצל בני האדם וכל אחד מגיב באופן אחר לסיטואציות מאיימות.
יש שמסתגרים ושותקים, הם למדו שהשתיקה משתלמת כי למי יש כח למלחמות חסרות תוחלת.
יש שהודפים וכועסים, הם דווקא בצד הנלחם, הם שוחרי צדק, בטוחים בצדקת דרכם והם יעשו הכל כדי להוכיח לכל העולם שכולם טועים ואין בנמצא מישהו צודק מהם.
יש את המסתגלים. הם הולכים בין הטיפות באומנות ראויה לציון. מורידים את הראש עד יעבור זעם ואז קמים וממשיכים בדרכם.
ויש את אלה המתפצלים. הם חיים בהצגה ארוכה ומתמשכת שהופכת לחלק בלתי נפרד מאישיותם. הם חווים חרדות, חששות, שמחות, שאיפות, אך הם למדו בדרך הקשה להסוות את הרגשות הללו כיון שלאורך השנים, חשיפתן, עוררה פגיעה והתנגדות מצד אחרים.
במילים אחרות ומקצועיות יותר: הם פיתחו מנגנון הגנה הכרחי כדי להמשיך ולשרוד בשפיות את הלחצים והקשיים שחייהם מזמנים להם ורק דרכו הם מצליחים לא להיעלם וללכת לאיבוד.
המאפיין הבסיסי במנגנון ההגנה הזה הוא חוסר האמון הכמעט מוחלט בכל הסביבה ללא הבדל בין בני משפחה, אנשי חינוך, אנשי מקצוע ואפילו חברים. המתפצלים לא נותנים לאף אדם להתקרב אליהם. הם יעטו ארשת פנים אדישה/מרצה/מחוייכת/מקשיבה ויתנו לזה שמולם תחושה כאילו הם מקשיבים ואפילו מסכימים איתו כאשר בפנים הם במקום אחר לחלוטין של ניתוק, כעס, פחד, ואפילו שנאה. ההצגה הזו משמשת עבורם מנגנון הגנה מפגיעות, האשמות, עלבון או ביקורת, והיא חייבת להמשיך....
אף לא אחד יראה אותם בסופו של יום רצוף העמדות פנים, נופלים למיטה בבכי של תסכול ואשמה.
אף לא אחד יזהה את הכמיהה להניח את הראש במקום בטוח בתוך עולם כאוטי וחסר יציבות.
אף לא אחד יבין שהם לא רעים או שקרנים, הם סיגלו לעצמם מנגנון הישרדות שרק הוא יכול לאפשר להם להמשיך בעולם ה'משוגע' הזה מבלי ליפול לדיכאון או לייאוש.
אנסה להדגים את התחושה:
האם יצא לכם פעם לשקר? האם יצא לכם אי פעם להערים על מישהו? על מוסד ממשלתי? על בוס מציק? אני בטוחה שאין אחד שיוכל לענות בשלילה לשאלה זו. ואם אתם כאלו – הדוגמא הזו לא עבורכם וניתן להכתירכם כקדושי עליון.
אם תשובתכם חיובית, נסו רגע לשחזר את המתחולל בלבכם ברגעים בהם עמדתם מול הנציג הממשלתי / הבוס / ההורים וכו' ונאלצתם לחזור על הדברים הלא נכונים באוזניו.
איך הרגשתם?
מה חשבתם?
ונניח שהשקר התקבל והבוס / ההורים קיבלו את גרסתכם, מה הרגשתם לאחר מכן? האם עלתה בכם אשמה או חרטה או אפילו פחד פן תיתפסו?
האם ישנתם טוב באותו לילה? האם לא שחזרתם לפחות פעם אחת את אותם רגעי החשש וחוסר הוודאות שחוויתם באותם רגעים?
כך בדיוק נראים חיים שלמים של הנער/ה המפוצל/ת. חייהם הם רצף של רגשות אשם, חרטה, הלקאה עצמית ותסכול בלתי נגמר. אך אין להם ברירה כי רק בדרך הזו הם מגינים על עצמם מפני פגיעה ורק אותה הם מכירים. ולאחר לילה עמוס רגשות אשם הם יקומו לבוקר חדש ויעטו על עצמם שוב את אותה מסכה שאותה יבחרו לעטות בהתאם לסיטואציה, וימשיכו בהצגה המוכרת והכואבת.
זו הדרך היחידה שהם מכירים והיא עובדת להם מצויין כל זמן שהם מוכנים לשלם את המחיר הרגשי העצום שהיא גובה.
נחזור לדפנה, נערתנו מתחילת הטקסט.
כשזיהיתי את הפיצול בו היא שרויה, הנחתי בצד הכל. את המקצועיות, את שיטות הטיפול השונות, את אמונותיי ומחשבותיי – הכל נשכח.
הבנתי בדיוק למה היא זקוקה: לאוזן, ולב.
כי מה שווה שיטת טיפול סדורה אם אין בחדר אמון?
ומה שווה מקצועיות וכמעט שני עשורים של ניסיון טיפולי אם אין בינינו הבנה ואמפטיה?
ובאותם רגעים נבטה בליבי החלטה ברורה: לא משנה מה דפנה מביאה איתה, אלו אמונות, מחשבות, בעיות, רצונות, קשיים ועוד – אני איתה.
החדר הזה ישמש עבורה אי של יצבות ושקט בתוך עולם מאיים וקשוח.
החדר הזה ואני בתוכו, נקבל אותה כפי שהיא, ללא דרישות וללא תנאים.
כי דפנה זקוקה יותר מכל לשקט, אוזן קשבת חסרת שיפוטיות ולב נכון לקבל.
רק כך ייבנה אמון.
אח"כ נתחיל בעבודה ובעז"ה נביא לשינוי.
הקודם אַתְּ לֹא אֲמוּרָה לִשְׁמוֹר עָלַיחזרה הבא דִּיּוּק בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים
הַחֶדֶר שֶׁל אֶסְתִּי - קליניקה לא שגרתית לטיפול
פיתוח אתר ותוכן: הסטודיו של נעם
ניהול תוכן